שלום, שמי עדי. אם אתם עוקבים אחרי הבלוג שלנו אתם בטח כבר יודעים לאיזו קבוצה אני שייכת. זו כמובן לא קבוצת אוהדי כדורגל, ולא קבוצת ״אמהות מבשלות״ או משהו בסגנון הזה... אני עדי, אמא של הדר, ואני בקבוצת הורים למיוחדים. זה מה שמגדיר אותי. וכן, זה מעבר לרק הקושי, זה מעבר להגדרות. זה הכל ביחד. אני ואתם חיים את זה יום יום, וזה לא קל אבל מי שמכיר יודע שזה גם מניע אותנו, זה התפקיד שקיבלנו בחיים האלה. ביקשנו להיות הורים, ולקחנו על עצמנו שבועה להיות שם בשביל הילד שלנו לא משנה מה, או מי הוא יהיה. וזו הדר שלי.

ביום יום אני מנהלת חברת סטארטאפ, זה הפאשן שלי וזו הדרך שלי – אבל כמו כולנו, יש בי עוד. ולהיות אמא של הדר, עם כל מה שמגיע עם זה – זה חלק עצום שמנהל אותי יותר ממה שאני מנהלת את החברה.

הפגישה האחרונה שלנו לימדה אותי לא מעט. אני מרגישה שנחשפתי למשהו שאני לא יודעת איך להתמודד איתו, זה מעלה בי כל מני שאלות ותהיות לגבי הזכות שלנו כהורים, הרגישות שלנו, החופש שלנו ביחס לחופש של ילדנו. מי אנחנו עבורם? הורים, זה ברור. אבל זה יותר מזה. אנחנו גם מחליטים עבורם דברים, לא רק אנחנו כהורים למיוחדים אלא כל הורה. אבל אצלנו זה עולה באופן יותר יומיומי. בפגישה האחרונה דיברה אמא שאמרה שהיא כבר לא מכירה את הצד שבה שאינו אמור להחליט משהו עבור מישהו אחר. היא התחילה לאבד את עצמה, ולראות את עצמה במראה רק כאמא של. רק כגורם המחליט על חייו של הילד שלה.

מי אומר ומי קובע מי אנחנו כשאנחנו לא הורים? כמובן שאנחנו הורים תמיד, אני מתכוונת לרגעים המעטים בהם אנחנו עומדים מול המראה, לבדנו, אולי מצחצחים שיניים או משהו דומה, ומרגישים לרגע את עצמנו, לא בתפקיד ההורה. רק את עצמנו. גם לזה הרי יש מקום.

ואולי זו בדיוק השאלה שאני לוקחת איתי מהפגישה הזו. איפה אני בתוך כל זה?

כי קל מאוד להגיד שאנחנו צריכים לשמור גם על עצמנו. כולם אומרים את זה. לדאוג לעצמנו, לא לשכוח את מי שהיינו לפני, להשאיר מקום לתחביבים, לעבודה, לזוגיות, לחברים, לחלומות. אבל כשאת אמא לילדה שזקוקה לך יותר, לפעמים המילים האלה נשמעות כמעט כמו מותרות. כאילו יש איזשהו מדד בלתי נראה שלפיו מותר לי לקחת מקום רק אחרי שווידאתי שלכולם יש.

אני רוצה שהיא תגדל ותכיר אמא שהיא לא רק מי שדואגת, מסדרת, מטפלת, מתאמת, נלחמת, מסבירה ומחליטה. אני רוצה שהיא תכיר אותי גם כאישה. כאדם עם רצונות, חולשות, סקרנות, כעסים, חלומות, צחוק, שטויות. מישהי שיש לה חיים משלה, לא רק חיים סביבה.

כי אחת השאלות שמעסיקות אותי יותר ויותר היא מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו על חופש, כשאנחנו כל הזמן מקבלים החלטות בשבילם. מתי החלטה שלנו היא הגנה, ומתי היא כבר הופכת לשליטה? מתי אנחנו נותנים להם קול, ומתי אנחנו באמת נותנים להם לבחור? ואיך עושים את זה כשהבחירה שלהם עדיין לא תמיד יכולה להיות הבחירה שאנחנו יודעים שתשמור עליהם?

אני כן יודעת שאני רוצה להמשיך לשאול. לא לפחד מהשאלות האלה, גם כשהן לא נוחות. אולי דווקא ההורות שלנו מחייבת אותנו להיות קצת פחות בטוחים בעצמנו. לעצור לפעמים לפני שאנחנו אומרים "אני יודעת מה טוב בשבילה", ולשאול את עצמנו אם באמת הקשבנו.

והתפקיד שלי הוא לא רק להיות הקול שלה כשהיא לא יכולה לדבר, אלא גם לפנות מקום לקול שלה כשהוא מגיע. לא רק להגן עליה מהעולם, אלא גם לאפשר לה לפגוש אותו. לא רק להחליט עבורה, אלא, ככל שהיא יכולה וככל שהיא גדלה, ללמוד יחד איתה איך מחליטים.

לא תמיד אני מצליחה. יש ימים שבהם התפקיד בולע הכל, ויש ימים שבהם אני מרגישה שאני מצליחה להרים את הראש ולראות גם אותי. לפעמים זה קורה באמצע יום עבודה, לפעמים בשיחה עם חברה, לפעמים בנסיעה לבד באוטו, ולפעמים באמת מול המראה, עם משחת שיניים על הפנים.